העיטור בכחול על גבי לבן הוא תולדה של מיזוג תרבותי וסגנוני מיוחד במינו בין המזרח הקרוב והמזרח הרחוק. בתערוכה זו מוצג מִדגם מייצג מאוסף המוזיאון, של כלים מפרס, מסין ומיפן, לצד עבודותיהם של אודי צ'רקה ונעה צ'רניחובסקי, יוצרים עכשוויים המעניקים למסורת ארוכת השנים נדבך מקומי ופרשנות אישית.

ארבע אמניות מתמסרות לתהליכי יצירה המתרחשים כמו מעצמם ומקרבים אותן אל הטבע שלהן. המנעד המונוכרומטי מחבר בינהם ומביא איתו שקט למבט ויכולת הבחנה בדקויות. במגוון המדיומים הן בוחרות: רישום, ציור צילום, aריפת ראקו וזכוכית, מתרחשת מתחת לפני השטח תנועה עדינה ושברירית, מעין רטט פנימי היוצר את רישומו על פני השטח במתח מתמיד שבין התהוות להתפרקות סדיקה והתמוססות. כל אלה מזמינים את הצופה להקשיב לתדר חריש, רחשים תת קרקעיים של השתרגות שורשים, צליל נביעה או ייבוש והתבקעות.

שם התערוכה, "טבע ראשון, טבע שני", מפנה את תשומת הלב לשניוּת הקיומית והאסתטית בסין העכשווית. מצד אחד, הרמוניה בין האדם לטבע, העומדת ביסוד האמנות וההגות הסינית המסורתית כטבע ראשון. מצד אחר, מראות של טבע מנוצל ונוף שנפגע, תוצאה של התנהגות אנושית דורסנית במציאות, שהפכה להרגל, לטבע שני.

אֵין בְּכָךְ מָה אִם הָיְתָה כַּף רַגְלִי אָז נִצֶּבֶת עַל פְּנֵי אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת מֵאִתְּךָ עַד קַצְווֹת; כִּי מַחְשֶׁבֶת בִּיעָף תְּדַלֵּג עַל יָם וְיַבֶּשֶׁת אַךְ תַּחְשֹׁב הֵיכָן לִהְיוֹת. – ויליאם שייקספיר, סונטה 44, תרגום: יעקב אוסטרובר

תערוכתו של קוג'י יממוטו, נזיר זן ופסל יפני, מזמינה להתבונן בטבעם הנסתר של הדברים, בתמורה המתחוללת בין צורה, חומר ואנרגיה. הסדרה פלוגיסטון, שביצירתה החל כשהפך לנזיר זן, מורכבת מפסלי צורות אורגניות, שגולפו בעץ מלא, המעלות על הדעת איברים פנימיים או דימויים מן הצומח. הסדרה מוצגת בימים אלה בטריאנלה של אצ'יגוֹ צוּמארי בצפון יפן.

"כמו פריחתם ונשירתם של פרחי הדובדבן, אני מנסה לתפוס משהו שכבר נעלם."

המצאת המראה שינתה את פני האנושות תרתי משמע. האם יש ביכולתנו לדמיין את פנינו ללא מראה? כיצד משפיעה המראה על האופן שבו אנו רואים את עצמנו ומעצבת את תפישתנו ביחס למושג היופי?

המצאת המראה שינתה את פני האנושות תרתי משמע. האם יש ביכולתנו לדמיין את פנינו ללא מראה? כיצד משפיעה המראה על האופן שבו אנו רואים את עצמנו ומעצבת את תפישתנו ביחס למושג היופי?

בתערוכה זו, אל לנו להאמין למראה עינינו. הרצון האנושי להיאחז באשליה עתיק לפחות כדברי ימיה של האמנות הנענית לו, אך גם להתפכחות מתעתועי הדימוי נועד תפקיד חשוב. המבט הכפול ביצירות המוצגות כאן מציע לצופה היקסמות ובה בעת גם את התפוגגותה.

תערוכת היחיד של טליה קינן מרווחת את הסדק שבין הממשי והמדומיין. היא יוצרת חלל שמזמין את הצופה לשוטטות כמו בתוך חלום, לשהייה מדיטטיבית ברגעי ביניים שזמניותם נוכחת במלוא עוצמתה ולליקוט רשמים המתגלים לאיטם ונספגים פנימה. אלה קצוות המבט שטליה קינן מעוניינת לגרות.

אופן פעולתה של נבט יצחק חורג מן היחס המקובל בין אמן למוזיאון, שבו הוא רואה חלל תצוגה ליצירתו. עבודותיה בשנים האחרונות, בעיקר בתחומי המדיה החדשה (New Media) והמיצב, בוחנות את התפישות התרבותיות ואת הערכים, המעצבים את דרכי התגבשותם של אוספי מוזיאונים ואת תפקידם כסוכני זיכרון.

המיצב "תא קיומי" מתהווה בחלל בהדרגה, ולתוכו אורגת אתי אברג'ל חומרי חיים וזיכרון. הזמן הוא החומר העיקרי בפיסול שלה. תהליכי העבודה המתמשכת נרשמים, מצטברים ומייצרים עדות לתנועת קיום שברירית, מסע הלוך ושוב, תנודה בין נדודים לבין התבייתות.

התערוכה "מעבר לגוף" היא נדבך נוסף בדרכה של אמירה זיאן (נ' 1977), שתצלומיה חושפים רבדים חבויים בסביבתה הקרובה. הצילום המבוים מאפשר לה לשלוט במרכיביו ולייצר מרחב טמיר של נוכחות ושל היעדר גם יחד. תחושת האשליה שמעורר הדימוי בולטת כבר בתצלום הראשון בתערוכה, שבו נראית דמות שקופה כמו מתפוגגת לעבר שער סגור, מזמינה את הצופה לפסוע בעקבותיה לעבר מציאות נעלמה.